כאשר הייתי קטן, היו אומרים לי: "אל תחשוש לשאול את הדרך. השתמש בשפתך ותוכל להגיע עד קצה העולם." אבל רק אחרי מספר קילומטרים היה מתברר ששם משתמשים בשפה אחרת. לכן אפילו לפנות למישהו ברחוב היה חסר תועלת.

היו אומרים לי: "על מנת לתקשר עם אנשים מארצות אחרות, למד שפות לועזיות בבית-הספר." אבל הבחנתי בכך, ש- 90 אחוזים מהמבוגרים לא מסוגלים לבטא את רצונם, באותה שפה, שלמדו בבית-ספר.

היו אומרים לי: "אם תדע את השפה האנגלית, תוכל להיות מובן בכל מקום בעולם." אבל ראיתי פעם, כיצד בכפר ספרדי אחד התנגשו שני כלי רכב, צרפתי ושוודי, והנהגים לא הצליחו להסתדר ולהידבר לא אחד עם השני ולא עם השוטר. בעיר תאילנדית קטנה ראיתי תייר אחד, שניסה באופן נואש להסביר את הסימפטומים שלו לרופא המקומי – אך לחינם. במשך זמן ארוך עבדתי בשביל האו"ם ובשביל ארגון הבריאות העולמי בכל חמש היבשות, ואני יכול לאשר שבגואטמלה, בבולגריה, בקונגו, ביפן ובארצות רבות אחרות השפה האנגלית כמעט חסרת-תועלת מחוץ לבתי-המלון הגדולים ונמלי התעופה.

היו אומרים לי: "בזכות התרגומים, התרבויות אפילו של העמים המרוחקים ביותר, נגישות כעת לכל אחד." אך כאשר השוויתי את התרגומים עם המקורות, מצאתי כל-כך הרבה השמטות, חוסר-התאמות וסילופי משמעות, שהגעתי למסקנה הבאה: לתרגם לשפות שלנו פירושו, בעצם, לרמות.

היו אומרים לי בארצות המערב, שהם רוצים לעזור לארצות העולם השלישי, תוך כיבוד המנהגים והתרבות המקומיים. אבל ראיתי ששימוש בשפות האנגלית והצרפתית מלווה בלחץ תרבותי אדיר. ראיתי שבלי התחשבות ב"כבוד הלשוני" של אנשים אחרים, אנחנו, מלכתחילה, משתדלים לכפות עליהם את שפתנו על מנת לשוחח איתם. והייתי עד לבעיות המרובות שצצו במהלך הדרכת צוותי מוסדות השלטון המקומיים, משום שהמומחים מארצות המערב לא יודעים את השפות המקומיות, וספרי לימוד בשפות אלה פשוט לא קיימים.

היו אומרים לי: "חינוך ציבורי לכל הוא ערובה לשויון אפשרויות לילדי כל המעמדות." אבל אני ראיתי, במיוחד בארצות העולם השלישי, שמשפחות עשירות שולחות את ילדיהן לאנגליה ולארצות הברית ללימוד השפה האנגלית; וראיתי את המוני העם הכבולים בתכלית הפשטות בשלשלאות השפה שלהם, המדוכאים על ידי תעמולה זאת או אחרת, ללא כל סיכויים וכל פרספקטיבה, עמים אשר (שוב, באמצעות השפה) מוחזקים באופן כפייתי במצב של פיגור חברתי וכלכלי.

היו אומרים לי: "הרעיון עם אספרנטו נכשל באופן מחפיר." אבל אני הייתי עד לכך, שבכפר הררי אירופאי אחד ילדי התושבים המקומיים משוחחים בחופשיות עם תיירים יפנים, לאחר שישה חודשים בלבד של לימוד השפה.

היו אומרים לי: "באספרנטו חסר הגורם האנושי." למדתי את השפה הזאת, קראתי ספרים ושמעתי שירים בה. בשפה זאת גילו לי את מחשבותיהם הכמוסות ברזילאים, סינים, איראנים, פולנים ואפילו נער אחד מאוזבקיסטן. והנה אני – פעם מתורגמן מקצועי – חייב להודות שהשיחות האלו היו הכי בלתי-אמצעיות ועמוקות, שניהלתי בשפה זרה כלשהי.

היו אומרים לי: "אספרנטו – היא סופה של כל תרבות." אבל כאשר בארצות מזרח אירופה, אסיה, אמריקה הלטינית קיבלו את פניי אספרנטיסטים, כל פעם נוכחתי לדעת, שלמעשה הם כולם יותר מפותחים מבחינה תרבותית מאשר בני ארצם מאותו המעמד החברתי. וכאשר נכחתי בויכוחים בינלאומיים שהועברו בשפה הזאת, כל פעם הרמה האינטלקטואלית הבאמת גבוהה שלהם השאירה עלי רושם עמוק.

כמובן, דיברתי על כך עם האנשים הסובבים אותי. אמרתי להם: "הקשיבו! הסתכלו! הנה משהו בלתי-רגיל: שפה, אשר באמת ובתמים פותרת את בעית התקשורת בין העמים. ראיתי כיצד הונגרי וקוריאני דנו בשאלות פילוסופיות ופוליטיות בשפה הזאת, ועוד בקלות יוצאת מן הכלל, למרות שמתחילת הלימוד של שפה זאת עברו רק שנתיים. ראיתי את זה ואת זה, ועוד את זה..."

אולם, חלקו על דעתי: "זה לא רציני. וחוץ מזה, שפה זאת היא מלאכותית."

אני לא מבין. כאשר הרגשותיו הנעלות של האדם, הכוונות שלו, המשמעויות הדקות של מחשבתו, מבוטאים באופן בלתי-אמצעי באמצעות שפה, שנולדה בעקבות הצלבה מוצלחת של שפות טבעיות רבות, אומרים לי "היא מלאכותית!".

אך מה ראיתי במסעותי מסביב לעולם? ראיתי כיצד אנשים איבדו בייאוש כל תקווה לשוחח עם אלה שחיו בארץ, דרכה הם עברו או בה נמצאו. פעמים רבות הייתי עד לתקשורת באמצעות שפת הסימנים, שהובילה לעיתים קרובות לאי הבנה חסרת טעם. ראיתי אנשים, שבלהיטות השתוקקו לתרבות, אבל המחסומים של השפה מנעו מהם לקרוא את הספרים להם נזקקו כל כך.

ראיתי מספר עצום של אנשים, שהקדישו יותר מ- 6-7 שנים ללימוד שפה כלשהי ואשר במהלך השיחה מעדו בכל מילה, לא יכלו למצוא את המילה המתאימה, היו בעלי מבטא מפלצתי, ובניסיון להביע משהו, איבדו את חוט השיחה לחלוטין. הייתי עד לשגשוגו של אי השוויון של השפות ואפילו הפליה שלהן בכל העולם. ראיתי מדינאים ומומחים, המדברים לתוך מיקרופונים והשומעים באוזניות קול שונה לחלוטין מקולם של שותפיהם האמיתיים למשא ומתן. ואתם קוראים לזה "תקשורת טבעית"? האם אמנות פתרון הבעיות, בהתחשבות הן בבחינות האינטלקטואליות (התבונה) והן בבחינות האמוציונאליות (הרגש), אינה אופיינית עוד לטבע האדם?

היו אומרים לי דברים רבים, אך הרגשתי שכל זה לא זה. משום כך, אני מבולבל ותועה במבוכה בחברה הזאת, שמצהירה על זכותו של כל אחד לתקשורת עם אנשים אחרים. ואני לא מסוגל להבין, האם מרמים אותי במכוון או שהשתגעתי לגמרי.